קו עתונות דתית בע"מ נ' אומן שירותי יהדות בע"מ

פסק-דין

1.עניינה של תביעה זו נסוב סביב עילה חוזית כספית במסגרתה עותרת התובעת לחיוב הנתבעת בסך 5,860 ₪ עבור שירותי פרסום שהוענקו לה. התובעת הינה חברה בערבון מוגבל הפועלת על פי דין בישראל והעוסקת, בין היתר, בעיתונאות כתובה, אשר בבעלותה רשת מקומונים ארצית. הנתבעת הינה חברה מסחרית אשר לפי הטענה, הזמינה בזמנים הרלבנטיים לתביעה שירותי פרסום מהתובעת.

2.לטענת התובעת, כפי שעולה מכתב התביעה, במהלך חודש מרץ 2011 הזמינה הנתבעת מהתובעת פרסומים ב-3 מקומונים גדולים ובנוסף במספר עיתוני "קצה" שמוציאה התובעת בפריסה ארצית. בגין פרסומים אלה התחייבה הנתבעת לשלם לתובעת סך של 4,500 ₪ בתוספת מע"מ.

3.בחודש אפריל 2011 הוזמנו פרסומים נוספים על ידי הנתבעת. סך חובה של הנתבעת בגין 5 הפרסומים עומד על 9,860 ₪ כולל מע"מ. הסכום שולם באופן חלקי ביום 18/2/12 בו העבירה הנתבעת לתובעת סך של 4,000 ₪ בתוספת מע"מ על חשבון החוב. הנתבעת הפרה את ההסכם בין הצדדים בכך שלא שילמה את סכום התמורה המלא ונותרה חייבת לה סך של 5,860 ₪.

4.הנתבעת טוענת בתצהיר תמיכה לבקשת רשות להתגונן המהווה כתב הגנה בתיק, כי התובעת לא סיפקה את השירותים אותם התחייבה לספק; לא בוצע פרסום בכל עיתוני הרשת; התובעת דרשה סכומים גבוהים יותר ממה שסוכם במועד ביצוע ההזמנה; פרסומים בוצעו בעמודי שוליים ולא בעמודים ראשיים כפי שהובטח; הנתבעת לא התחייבה לשלם את הסכומים המופיעים בכתב התביעה וכי למרות האמור ובעקבות ייעוץ משפטי שקיבלה הנתבעת הועבר לתובעת סכום של 4,000 ₪.

5.בנוסף טוענת הנתבעת, כי התובעת לא צירפה מסמך המעיד על התחייבות מפורשת או מכללא של הנתבעת לשלם לה את הסכום הנתבע; החשבוניות שצורפו לכתב התביעה מעולם לא קיבלו את אישורה ואינן מוכיחות את סיכום העסקה כפי שהיה בזמן אמת, ועל כן, אין באלה לשמש כהוכחה לסכום התביעה ללא טופס הזמנה, או הסכם בכתב. עוד ובנוסף טוענת הנתבעת, כי, התובעת עשתה שימוש שלא כדין בסך של 900 ₪ שהועבר אליה כמקדמה לפרסום עתידי, כאשר גבתה אותם לטובת כיסוי החוב הנטען על ידה.

דיון ומסקנות:

6.בנסיבות העניין, לאחר שנתתי את דעתי לטענות הצדדים ולמכלול חומר הראיות בתיק, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין התביעה להתקבל באופן חלקי. להלן נימוקי. עדות הבעלים ומנהל התובעת, מר אריאל קוניק, נמצאה כעדות שמיעה, שכן לא היה לעד קשר ישיר עם הנתבעת ואף לא היכרות אישית. העד לא ביצע את העסקה ולא קבע את המחירים בהזמנת הפרסומים ובעצם עדותו נסמכת על דבריו של סוכן המכירות מטעמו, מר שלום אלירן. בעניין זה יפים הדברים שצויינו בספרו של יעקוב קדמי- "על הראיות" חלק שני מהדורה תש"ע- 2009, עמ' 558:

"הכלל הוא שעד רשאי למסור בעדותו אך ורק מה שהוא קלט בחושיו שלו; וזאת, משום, שרק אז הוא "מקור" הידיעה, ועל כן- יכול להעיד על אמיתות תוכנה. זאת, להבדיל ממידע שנקלט בחושיו של אחר והגיע לידיעתו מפיו של הקולט; שאז- אין העד "מקור" הידיעה, ועל כן – אינו יכול להעיד על אמיתותה, אלא על עצם "אמירתה" בלבד". לאור האמור, הן תצהירו והן עדותו בבית המשפט אינם יכולים לעמוד לתובעת לשם הוכחת טענותיה.

7.עיון בכתבי הטענות ובעדויות הצדדים מלמד, כי אין חולק שהנתבעת אכן הזמינה שירותי פרסום בעיתוני התובעת בשתי הזדמנויות שונות: בחודש מרץ 2011 ובחודש אפריל 2011. המחלוקת, איפוא, נעוצה בשאלת עצם ביצוע הפירסום בהתאם להזמנה והסכום לו התחייבה הנתבעת לשלם בעבור שירותי הפרסום הנ"ל ( פרוט' מיום 19.12.14 עמ' 1 שורות 11-14).

8.יאמר כבר עתה, כי בהיעדר הזמנה מסודרת ובהינתן המחלוקת העובדתית בין הצדדים בשאלות אלה - קיים קושי לקבל את התביעה. לכתב התביעה צורפו הפרסומים כדלקמן: פרסום מיום 23/3/2011 בעמודים 8 ו-9 בעיתון בירושלים; פרסומים מיום 23/3/2011: האחד – בעיתון המופץ ברחובות, השני – בעיתון המופץ בבת ים; פרסום מיום 12/4/2011 בעמודים 22 ו-23 בעיתון "קול העיר" המופץ בבני ברק; פרסום מיום 13/4/2011 בעמודים 38, 39 בעיתון "ירושלים".

9.התובעת לא צירפה טופס עסקת פרסום שנערך עם הנתבעת, זאת, בניגוד לעסקאות קודמות ואחרות שצירפה לראיותיה מהם עולה, כי קיימות עסקאות פרסום בכתב החתומות על ידי מזמין הפרסום (ראו: נספחים ג'1 ג'2 ג'3 שצורפו לתצהירים).

יתרה מכך, מעדותו של עובד התובעת, מר אלירן שלום, שהיה מנהל לקוחות אצל התובעת בזמנים הרלבנטיים ועבד אצל התובעת במשך 18 שנה, בין היתר, מול הנתבעת הוברר, כי טופס ההזמנה הפנימי המצוי בידי התובעת - איננו חזות הכל - שכן, לדבריו, לעיתים קרובות גם אם סוכם המחיר בין התובעת למזמין הפרסום, קיים פער בין הסכום שסוכם תחילה לבין הסכום המחוייב בסופו של יום זאת נוכח שינויים הנעשים בעת ביצוע הפרסום בפועל. עוד עולה מעדותו, כי אין תכתובת המסכמת את ההזמנה במקרה דנן ולא ברור אם כלל נעשתה הזמנה בכתב; לא ניתן היה להבין מעדותו מה הסכום שסוכם עם הנתבעת לגבי הפרסום ולא היכן סוכם כי תפורסמנה המודעות.

10.לאור האמור, סבורני, כי התובעת לא הצליחה לבסס עילת תביעתה על יסוד עדותו של מר אלירן שלום שכאמור לעיל שלא הצליח לשפוך אור על פרטי ההזמנה ולא ניתן היה אף לדלות מעדותו פיסת מידע אחת רלבנטית לגבי הסיכום בין הצדדים של העסקה נשוא הליך זה (ראו: פרוטוקול הדיון מיום 28/1/14 עמ' 7 ש' 2-12).

11.לכתב התביעה צורפו שתי חשבוניות: האחת (ח-ן מס' 42483) מיום 23/3/11 על סך 4,500 ₪ בתוספת מע"מ בגין פרסום בתאריך 23+24/3/2011 – "השבוע בי-ם + השבוע בחולון בתים + השבוע ברחובות", והשנייה (ח-ן מס' 42210) מיום 13/4/11 על סך 4,000 ₪ כולל מע"מ בגין פרסום בתאריך 13+14/4/2011 "פרסום ק. העיר ב"ב + השבוע י"ם". החשבוניות לא זכו לאישור הנתבעת ואף לא לחתימה עליהן. הדבר משתקף גם לאור פניית הנתבעת לתובעת במכתב מיום 8/5/11 ובו מבקש מר אלי מלכה, מנהל הנתבעת, לעדכן את החיובים בחשבוניות כיוון שהסכומים שגויים. מכאן נראה שהחשבוניות הוצאו באופן חד צדדי ע"י התובעת והסכומים הנקובים בהן אינם יכולים לשמש כראיה בעל משקל כשלהו על יסודו יהא ניתן לחייב את הנתבעת. משכך, אף מהחשבוניות שצורפו אין אנו למדים לגבי הסכום שסוכם עליו עבור הפרסומים.

12.עם זאת, סבורני, כי יש לחייב את הנתבעת בפרסומים שאכן בוצעו בפועל וזאת על בסיס ראיות התובעת והודאת הנתבעת במכתב מיום 16/4/12; 3,000 ₪ בעבור הפרסומים מיום 23-24/3/11, 1,000 ₪ בעבור כל פרסום; 2,000 ₪ בעבור הפרסומים מיום 13-14/4/11, 1,000 ₪ בעבור כל פרסום. לכן, יש לחייב את הנתבעת בעלות של הפרסום בסך 5,000 ₪, בהפחתת 4,000 ₪ ששולם לתובעת. סה"כ 1,000 ₪ בצירוף מע"מ. לשיטת הנתבעת יש להפחית סך של 900 ₪ בגין חיוב שככל הנראה נעשה בשגגה, אך עולה כי התובעת זיכתה את הנתבעת בסכום הנ"ל ביום 23/3/12 (ראו: נספח ח' לתצהירים מטעם התובעת) ולכן אין מקום להפחית סכום זה.

13.לאור כל האמור לעיל, סבורני, כי התובעת לא הרימה את נטל ההוכחה הנדרש ממנה במשפט האזרחי כדבעי.

יפים לענייננו דבריה של כב' השופטת ט' שטרסברג כהן בע"א 2781/93 דעקה נ' בית חולים "כרמל", חיפה, פ"ד נג(4) 526 (1999).

"הכלל הראייתי הבסיסי הרווח במשפט האזרחי בשיטתנו המשפטית, כבשיטות משפט רבות אחרות, הוא כי נטל ההוכחה רובץ על התובע ומידת ההוכחה היא עודף הסתברות, בבחינת הכלל עתיק היומין "המוציא מחברו עליו הראיה". על-פי כלל זה, יזכה התובע בתביעתו אם ירים את נטל הוכחתה בשיעור העולה על 50%. שאז, תוטל החבות או האחריות במלואה על הנתבע. לא עמד בכך, יפסיד את כל תביעתו. כלל זה הוא לכאורה יעיל, הוגן, רציונלי, אחיד וישים לכל משפט אזרחי".